החלטה בתיק בש"פ 3757/11

1.             לפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מתאריך 15.5.2011 (כב' השופט מ' סובל), שבגדרה הוחלט לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

אביא להלן בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו.

2.             כנגד העורר ושני נאשמים נוספים (שייקראו להלן: ב.ע ו-ס') הוגש, בתאריך 27.3.2011, כתב אישום המייחס להם מספר עבירות, בשני אישומים שיפורטו מיד בסמוך.

3.             האישום הראשון: על פי עובדות כתב האישום, ב.ע, אשר שימש בעת הרלבנטית לאישומים כשוטר בשירות סדיר במשמר הגבול, גנב מחברו, באחד מבסיסי משמר הגבול, נשק מסוג M-16. לאחר הגניבה נסעו ב.ע והעורר, כך על פי כתב האישום, לשטח פתוח בסמוך לרמת בית שמש במטרה להחביא את הנשק הגנוב - על מנת למכור אותו במועד מאוחר יותר. עוד נטען כי העורר נשא את הנשק הגנוב והטמין אותו בקרקע בסמוך לאחד העצים וכיסה אותו בענפים ובעלים במטרה להסתירו. כתב האישום מוסיף ומתאר שיחות טלפוניות שהתקיימו בין ב.ע לבין העורר בהן תואמו פרטיה של עסקת המכירה, לרבות המחיר הרצוי.

בתאריך 3.8.2010, כך על פי המתואר בכתב האישום, יצא העורר אל עבר מקום המחבוא של הנשק, במטרה להוציא את העסקה אל הפועל, לאחר שהגיע למקום שבו הוחבא הנשק, התקשר העורר אל ס', הקונה המיועד, ומסר לו שהנשק נמצא במקום המחבוא ומוכן למכירה. על פי הנטען בכתב האישום, ס' אמר לעורר כי הוא עסוק ולכן ייאלץ לדחות את עסקת המכירה ליום המחרת. בגין מעשים אלו נאשם העורר בעבירות של ניסיון לבצע עסקה בנשק ונשיאת נשק שלא כדין לפי סעיפים 144(ב) ו-144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

4.             האישום השני: בכתב האישום נטען כי העורר וב.ע קשרו קשר להרכיב מטעני חבלה ולמכרם לס' תמורת 10,000 ש"ח. בגין מעשים אלה נאשם העורר בשתי עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. 

5.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה לבית המשפט המחוזי הנכבד בירושלים בקשה לעצור את העורר ושני הנאשמים הנוספים עד לתום ההליכים כנגדם. בבקשה פירטה המדינה את תמצית הראיות לכאורה שבידיה להוכחת המיוחס לנאשמים: הודאותיו של ב.ע בפני מדובבים בתא המעצר ובפני חוקרי המחלקה לחקירות שוטרים; הודאותיו של ב.ע הקושרות את העורר ואת ס' למעשים ומפלילות אותם; האזנות סתר לשיחות טלפוניות בין הנאשמים המתייחסות במישרין לעובדות כתב האישום; פעילות עיקוב ותצפיות על העורר ועל ב.ע המתעדות את האמור בכתב האישום; גרסאות שוטרי מג"ב המשרתים בבסיס אשר ראו את ב.ע בחדר ממנו נגנב הנשק; הודעות של חבריו של העורר, המפלילות אותו ושתיקתו של ס' בחקירתו. כמו כן הוסבר כי למדינה ראיות אובייקטיביות נוספות הקושרות את הנאשמים לביצוע המעשים המיוחסים להם בכתב האישום (איכוני טלפונים ניידים, פלטי שיחות ונתוני תקשורת נוספים). עוד נטען על ידי המדינה כי עבירות הנשק המיוחסות לעורר ולאחרים מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2), בצירוף סעיף 35(ב) לחוק המעצרים, ובנסיבות מקרה זה - בפרט בשים לב לגרסאות של הנאשמים ולשתיקתו של ס' בחקירה - קמה, לטענת המדינה, גם עילת מעצר בגין חשש לשיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

6.             בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את בקשת המדינה ביחס לעורר. בהחלטה צוין כי בתחילה הסכים בא-כוחו של העורר לקיומן של ראיות לכאורה למיוחס לו בכתב האישום וממילא גם לקיומה של עילת מעצר נגדו. אולם, לאחר שנדחתה בקשת המעצר ביחס לס', תוך שנקבע כי הראיות שנאספו נגדו סובלות מפגמים ומחסרים מהותיים המכרסמים במידה ניכרת בסיכויי הרשעתו של ס' על פיהן, טען העורר כי גם לגביו קיימים אותם חסרים ופגמים מהותיים, ולחילופין, גרס כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן כאמור בתסקיר המעצר מתאריך 9.5.2011 ולשחררו ל"מעצר בית" בבית הוריו בבית שמש, תחת הפיקוח של הוריו ואחותו (בדומה לתנאי חלופת המעצר של ס').

7.             בית המשפט הנכבד קמא דחה את טענותיו של העורר וקבע כי קיימות כנגדו ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לו, בעוצמה כזו המקימה סיכוי סביר שאותן ראיות יובילו להרשעתו בהליך העיקרי. בית המשפט הנכבד הדגיש כי מאחר שב.ע מסר לחוקריו מספר גרסאות, יש לבחון איזו מהן מתיישבת באופן הטוב ביותר עם הראיות החיצוניות הקיימות בתיק. לאחר שסקר באופן מפורט את הראיות החיצוניות בתיק למול גרסאותיו של ב.ע - מצא בית המשפט הנכבד קמא כי הראיות החיצוניות האובייקטיביות מחזקות ומאששות את גרסתו של ב.ע הקושרת את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום. 

8.             בכל הנוגע לעילת המעצר, נקבע כי העבירות שביצע העורר לכאורה בנשק הן עבירות ביטחון המקימות עילת מעצר סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) בצירוף סעיף 35(ב) לחוק המעצרים, בשל המסוכנות הנשקפת מהן לציבור. עוד נקבע כי גם ללא הזדקקות לחזקה הקבועה בסעיף הנ"ל, המעשים המיוחסים לעורר ושלגביהם קיימות ראיות לכאורה - נשיאת רובה שנגנב מהמשטרה וניסיון למוכרו לצד שלישי באופן שאותו רובה עלול להגיע אף לגורמים עוינים שייעשו בו שימוש לצורך פגיעה באזרחי המדינה ­- מקימים עילת מעצר גם עקב חשש לבטחון הצבור מכח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. כמו כן נדחתה הטענה כי העובדה שהעורר לא עבר עבירות נוספות בנשק בתקופה שבין המעשים המתוארים בכתב האישום ועד למעצרו (כ-7 חודשים) - מפחיתה את מסוכנותו. בעניין זה נקבע כי אין לדעת בבטחה שאכן העורר לא ביצע עבירות נוספות בנשק, שכן הוא לא היה נתון במעקב במשך כל התקופה, מה גם שחלק ניכר מתקופה זו (כ-5 חודשים) שהה העורר בכלא צבאי בגין עבירות שונות שבהן הורשע.

9.             אשר לחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן, נקבע כי נסיבותיו של העורר, לרבות אלו המפורטות בתסקיר המעצר, אינן מגלות שיקול יוצא דופן המצדיק סטייה מהכלל הקובע כי כאשר קיימות ראיות לכאורה לעבירות בנשק לפי סעיף 144 לחוק העונשין - יש לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים כנגדו, עקב המסוכנות הרבה הנשקפת לציבור מעבירות אלו. יתרה מכך, בשל העובדה כי חלק מהמעשים שביצע העורר במסגרת הפרשה בוצעו על ידו באמצעות שימוש בטלפון, נקבע כי קיימת חולשה מובנית בעצם החלופה של "מעצר בית", כאמצעי להפחתת מסוכנותו של העורר. עוד צוין כי גם העובדה שהנשק הגנוב טרם נמצא - יש בה כדי לחזק את המסוכנות הנטענת ולשלול את האפשרות להפחיתה באמצעות חלופת המעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

10.          העורר טוען כי קביעותיו של בית המשפט ביחס לראיות לכאורה בשתי החלטותיו הנוגעות למעורבים השונים (העורר וס') - סותרות האחת את האחרת. העורר מדגיש בעיקר את העובדה שבהחלטה אין התייחסות לכך שבדו"ח העיקוב לא נאמר אם העורר נשא בידיו דבר מה שלא היה בידיו קודם לכן, עת שהגיע למקום שבו לכאורה החביא את הנשק הגנוב, הגם שנתון זה צוין בהחלטה בעניינו של ס' וקיבל משקל מסוים. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי הנכבד לא התייחס כלל לכך שהעבירה המיוחסת לו היא עבירה של ניסיון לבצע עסקה בנשק, ולא עבירה מושלמת של עסקת נשק.

11.          לחילופין, אם יימצא כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו, טוען העורר כי יש לשחררו לחלופת מעצר, בהתאם להמלצת שירות המבחן בעניינו. לטענת העורר, בעת בחינתה של חלופת המעצר התעלם בית המשפט מכך שהעורר היה חייל מצטיין וכי הוא סובל מקושי רב בהתמודדות עם חוויית המעצר, ותחת זאת התמקד רק בחומרת העבירות המיוחסות לו. עוד מוסיף העורר כי אין הלימה בין ההחלטה העוסקת בס', בגדרה הוא שוחרר לחלופת מעצר אף ללא תסקיר שירות מבחן, לבין ההחלטה העוסקת בו ודוחה את בקשתו לשחרור לחלופת מעצר, חרף קיומו של תסקיר מעצר חיובי.

12.          המדינה סומכת מנגד את ידיה על החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא. בדיון שנערך בפני הדגיש בא כוחה של המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בעניין הראיות לכאורה מבוססת כדבעי בחומר הראיות וכי ה"הפליה" שהעורר טוען לה בינו לבין ס' - מתחייבת מחומר הראיות. באשר לחלופת המעצר, בא כוחה של המדינה סבור כי אין בכוחה של החלופה המוצעת להפחית במידה מספקת את מסוכנותו של העורר - וזאת מן הטעמים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט קמא הנוגעים למאפייניו של העורר ולחומרת העבירות בהן הוא נאשם.   

דיון והכרעה

13.          לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרב שהוגש על ידם (ובכלל זה בחלקים רלבנטיים מתיק החקירה שהוגשו לי על ידי הצדדים) - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

           אביא עתה, בתמצית, את הטעמים שהובילו למסקנתי הנ"ל.

14.          בפתח הדיון אזכיר, כי בשלב המקדמי שבו אנו עומדים, בחינת הראיות מוגבלת לשאלת הפוטנציאל ההוכחתי הטמון במצרף הראיות לכאורה, שהוא עדיין גולמי בעיקרו. במסגרת זו יש לבחון, כידוע, האם טיבו של מכלול הראיות הלכאוריות הוא כזה, שקיים סיכוי סביר כי ניתן יהיה להפיק ממנו, בסיום ההליך הפלילי, תשתית ראייתית, אשר על פיה תיקבע אחריותו הפלילית של העורר למעשים המיוחסים לו (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 144 (1996)). בחינת חומר הראיות הקיים בעניינו של העורר, בשים לב לאמת המידה הנ"ל, מוליכה למסקנה כי אכן קיים מכלול ראייתי הקושר את העורר, לכאורה, למעשים המקימים עילת מעצר.